את השיעור שלמדתי היום לא לומדים בבית ספר

יש מורים שזוכרים אותם, שנחקקים בזיכרון.

כזאת היתה המורה שלי לאנגלית 5 יח"ל, אילנה. פריקית של סדר ומשמעת, קשוחה עם סטנדרטים גבוהים שאין לתאר, אפס סובלנות לתירוצים כמו "הכלב אכל לי את השיעורים". א-ב-ל זורקת בדיחות בשיעור, מלמדת אנגלית בשירים ודקלומים ומקצוענית אמיתית.

המנטרות שלה בדקדוק אנגלי עוד חרוטות אצלי היטב ועוברות גם לילדים שלי.

כולם אצלי בבית שמעו עליה, בקטע טוב.

היום קיבלתי ממנה וואטסאפ. כן, היום! 25 שנים אחרי שסיימתי תיכון (!!!), בעניין שקשור לספר ללימוד אנגלית שכתבה. היא ביקשה ממני שאכתוב ואשלח לה פיסקה על איך חוויתי אותה כמורה. היא לא ידעה שהיא סלב כאן בבית. היא לא ידעה אם אני בכלל חיה. היא לא ידעה עליי כלום.

וככה, השאירה הודעה לאקונית, קצרה וכ"כ אופיינית: "שלום קרן. ברצוני לשוחח איתך. בבקשה רשמי לי מתי נוח לך לקבל שיחה. תודה, אילנה XXX". ברור שדיברנו. וברור שכתבתי לה. אין בכלל שאלה.

אז מה למדתי מכל זה? >> מי שנכנס לך ללב, אבל ממש, נשאר שם. עוד לא המציאו את הניתוח שעושה את הניתוק. << אף פעם לא מוזר, מוגזם, מביך או חצוף לבקש עזרה. גם אם עבר חצי יובל. ויהיה מה שיהיה.

יאללה ביי. הלכתי להתאמן על present perfect (תרתי משמע).

**התמונה מספר המחזור, יוני 1995. הודפסה בשחור לבן, נשבעת שהבלונד והעיניים הכחולות היו במקור.

רוצה לקבל בלוגים, עדכונים, מתנות וטיפים ישירות למייל שלך?

כאן נרשמים בחינם

נתראה!