כשהזמינו אותי למסיבת סיום

יוני 1995, מסיבת סיום של התיכון שלי.

בסוף הטקס עלינו כולנו לבמה ושרנו: "קח אותו לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ..." למרות שבתחושה שלי, היו לא מעט כאלה שמיהרו לאנשהו. חלק כבר עשו אז פסיכומטרי, חלק נרשמו לעתודה, או ביקשו תפקידים שווים בצבא, כדי שזה יעזור להם בעתיד.

ואני, עם ממוצע בגרות ממש פנומנלי, במתמטיקה, פיזיקה וכל השאר, רציתי לעשות בשירות הצבאי את מה שאני אוהבת והתגייסתי לפקד על חיילים מאוכלוסיות מיוחדות, ולקדם אותם בכל מיני תחומים. הבנתי שזה אולי לא יקדם אותי בעתיד, כמו ב- 8200, אבל מה אכפת לי. אני רק בת 18.

וטעיתי.

זה לגמרי קידם אותי. השנתיים האלה של להכיר נפשות של אנשים, שבאו מעולמות שונים משלי, שינו לי את החיים. נכון, לא מיד. לא ב- 15 שנותיי בכספים, כרו"ח. אבל אז נזרעו הזרעים שהיום נותנים פירות, באימונים שלי.

לפעמים הדרך לא ישרה. אני מאמנת המון אנשים שבאמצע החיים, עם קריירה די מצליחה, ובמקביל אליה, מחפשים שוב להתחבר למה שהם רצו להיות כשהיו צעירים, לכשרון שלהם. וזה הכי כיף בעולם. וכל פעם שזה עולה, אני נזכרת בילדה הזאת, שבסה"כ רצתה לשרת בחיל חינוך, ולא תיארה לעצמה אלו מהפכים היא עוד תעשה בהמשך.

יש לך חלום במגירה שתמיד רצית להגשים?

*בתמונה: ההורים שלי שמרו את ההזמנה למסיבת הסיום, עברו למעלה מ- 25 שנה :)

רוצה לקבל בלוגים, עדכונים, מתנות וטיפים ישירות למייל שלך?

כאן נרשמים בחינם

נתראה!